120 שנות נישואין

מרים בלום, לבית פינקלשטיין, נולדה ב1927 באנטוורפן, בלגיה. בגיל שנה התייתמה מאביה שמואל אליעזר פנקלשטיין ונותרה בת יחידה לאימה, שרה. שרה נלחמה למען בתה ופרנסתן בשנים הקשות שבין מלחמות העולם. עם פרוץ מלחמת העולם השניה ברחו שרה ומרים הקטנה לצרפת וכששם רעדה האדמה עברו לשוויץ. אמה עבדה שם במחנה עבודה ומרים אומצה בידי משפחה נוצרית שטיפלה בה כבתם, אך גם ניסתה להמיר את דתה ולהציל את נשמתה לפי אמונתם. בתום המלחמה, בשנת 1945 חזרו שרה ומרים לאנטוורפן. בשנת 1948 פגשה מרים את החייל המשוחרר טאו (טוביה) בלום.

טאו נולד במלאווה שבפולין ב1922 למשפחת בלומנקראנץ. ב1928 עלתה המשפחה לפלשתינה, שם ניסתה להקים מפעל לחוטי תפירה, אך בשל קשיים שהערימו הבריטים על התעשייה היהודית נאלצו לחזור לפולין. עם התגברות האנטישמיות נאלץ טאו לעזוב את הגימנסיה המקומית, ובשנת 1938 נשלח יחד עם אחותו הבוגרת לוניה לדודיו שבאנטוורפן. במלאווה נשארו האם רבקה, האב משה והאח הקטן שאוליק. עם כיבוש פולין בידי הנאצים, הוגלה האב משה לסיביר, בעוד האם רבקה ושאוליק נשלחו לגטו וורשה, שם חגג שאוליק בר-מצווה. טאו התגייס לצבא פולין הגולה כדי להלחם בנאצים, ובשל אנטישמיות ערק לצבא הבריטי. גם שם לא פסחה עליו האנטישמיות והוא נאלץ לשנות את שם משפחתו מבלומנקראנץ' היהודי לבלום, הנטראלי יותר. במסגרת הצבא הבריטי נשלח טאו להודו. לאור החדשות שהגיעו להודו מאירופה, הניח טאו שאבדה התקווה וכי הוא היהודי האחרון שנותר בעולם, אולם עם חזרתו לאנטוורפן מצא את אביו ואחותו בחיים. אמו ואחיו נספו בטרבלינקה בערב פסח 1942.

מתוך החושך האינסופי, קמו מרים וטאו והחליטו לחבר את האורות שלהם לאור אחד גדול. יחד הם בנו בית שהוא אי של יציבות, אופטימיות ואהבה. מתוך החורבות של אירופה הם בנו באנטוורפן קן משפחתי, מסודר, מזמין ומאושר. הם בנו בית שמושתת על ערכי אופטימיות, יהדות וציונות איתנים.

טאו יצא להיאבק לפרנסת הבית, ובנה את עתיד משפחתו בעשר אצבעותיו. בשעות הפנאי, אחרי שסיים לקרוא שלושה עיתונים, שני שבועונים וספרים אין ספור, הוא גם ניסה לעביר לילדיו את הידע האנציקלופדי שלו- במתמטיקה, אנגלית ותרבות, ובעיקר את ראיית הטוב שלו.

מרים יצרה יש מאין בית אופטימי, יציב, מסודר ונקי ממנו נדפו ריחות של קציצות ביום שני, שניצלים ביום שלישי, ספגטי בחמישי ועוף בשישי. אחר הצהריים היא הקדישה את כל מרצה להשלים את חינוך ילדיה ולפתח כל כשרון אפשרי שלהם בחוגי בלט, החלקה על הקרח, שחיה, קראטה ופסנתר.

מתוך יכולת לראות את העתיד, הבינה מרים שנכדיה ידברו עברית. 'סוף מעשה במחשבה תחילה'- כבר בשנות ה60 של המאה הקודמת היא החליטה להשקיע מאמץ ברכישת השפה העברית. ואכן- 'הזורעים בדמעה ברינה יקצורו'- מרים מדברת עברית ב"ה גם עם ניניה.

מהבית הזה, שקם מתוך החשיכה, מחיבור שני הנרות- נדלק אור גדול ואיתן. הם בנו את ביתם על ערכי היהדות, הציונות והמחויבות לשאוף לעשיית טוב בעיני אלוקים ואדם. ב"ה הם זכו לראות את צאצאיהם בונים בתים השואפים לאותם הערכים, ואת כל יוצאי חלציהם בונים את בתיהם בארץ ישראל.

ב2009 חגגו מירים וטאו 60 שנות נישואים מוקפים בילדיהם, נכדיהם וניניהם.

טאו נפטר בז' באב תש"ע בשם טוב, יהיה זכרו ברוך.

alt